שירה

הסיפורת היא קול מסעותיי – במציאות, בדימיון, בחלום.

כל כתיבה היא מסע. אתה המוביל ואתה המובל. כל כתיבה היא סוג של חלום. אתה החולם ואתה הנחלם.

אני המספר ואני המסופר.

מסיפורים ואגדות שאבתי אומץ. בסיפורי מסעות מצאתי מפלט. גיבוריהם הפכו חברי.

טרזן היה לי כאח. וינאטו בן-דוד, רובין קרוזו היה שכן, באי ממול. שפתי הייתה שפתם.

הייתי שותף להרפתאותיהם. צללתי לתוכן, דליתי פיסות. הפיסות הללו הצטרפו לעוד פיסות חיים, כמו ביצירת קולאז’ – תצריף.

יצאתי למסעות בעקבותיהם. התחלתי לספר את מסעותיי הפרטיים בסיפורים קצרים. מעשיות וזיכרונות שחיפשו מגע של אור. את המגע ירשתי מסבתי – אורה (נדרה בתימנית.)

 

אני שומע את קולה – מהוסה, ממתיק סוד, מבטיח סיפור, מתחת לשמיכת הפוך בלילות ששי. חיברנו את המיטות לרפסודה. מתחנו את השמיכות. ספונים בתוכה, מוכנים לטלטלות, משברים, רוחות רעות – פחדים. מאזינים לקולה הצרוד קמעה של סבתי. היא הקפטיין. מניפה מפרש. מנווטת את הסיפור. ואנחנו נכדיה מצטופפים מתחת לשמיכה.

 

סבתי הייתה אומן הסיפורים. כל סיפור היה סיפור חיים – חייה. יתמות בגיל ינקות, עבדות, בדידות, וכמיהה. תמיד חיכתה לסוף הטוב. בסיפורים שסבתי טוותה – היתומה הופכת נסיכה. איזה לחש של מכשפה ישישה. יש גם נעל מזכוכית עם עקב חד כמו נטיף. וכל העלילה מתובלת תימנית.

זו סינדרלה, אנחנו מלחששים. אצלה ללכלוכית קראו – זהרה.

בתימן הלכה יחפה. יתומה יחפנית. היא לא שכחה. היה בה קול שלא רצה לגווע – רצה לבקוע. והיא שתקה. בחברתנו היא שפכה הכל לתוך האגדות, או סתם מעשיות שנקרו בדרכה.

ספרותה הייתה פנטזיה-ראליסטית-רומנטית. תמיד מסתיימת באור – ומאז הם חיים באושר ובעושר עד עצם היום הזה. ומוחה דמעה.

 

אבל סבתי איננה.

היא הורישה לי ארמון – דמויות, עלילות ודמעות – היה גם צחוק.

יום אחד התעוררתי למלא צוואתה. החלטתי לשחזר את הסיפורים והאגדות. התחלתי להקליד מהזיכרון. בעצם העתקתי. גיליתי שאני מקליד את הזיכרון שלי. את הסיפור שלי.

סבתי סיפרה על נסיך גולה. ואני הייתי רק ילד, מגמגם, קצת דחוי, נער מתבגר, בחור, גבר, מחפש מקום בארמון, או בשכונה. רציתי להיות חלק מחיי החצר. אך הייתי בחוץ, בשוליים של המדורה – באיזור הצללים ואי-הוודאות. הפכתי לסופר צללים.

הסיפורת היא קול הצל – שלי (שלנו.)

קראו. שתפו.

השירה היא קולי האילם – המגמגם.

בזמנים שלא העזתי לפתוח את פי, מחשש שגמגומי יהפך ללעג ולצחוק, חיפשתי דרך להשמיע קול בלי מהמורות לשון.

הייתי מדבר בקו, בכתם, בצבעים – בדימיון. בקו וצבע הייתי רהוט. אהבתי לצייר. הייתי הצייר של הכתה. אך זה היה קול אילם. קבלה (על תנאי) של קול שותק. רציתי קול שמהדהד – מדבר בלי פחד, שמשוחח, שמדקלם בהצגות בלי בושות.

מאחר וממילא הייתי נושא לצחוק, התחזיתי לבדחן. הייתי “ממציא” שירים קצרים, חמשירים הומוריסטים. בשורות הקצרות והקצביות היו פחות מוקשים. הגמגום היה מקצב, אפילו מן הומור.

שרבטתי שירים – של ילד, של נער מתבגר, המחפש להשמיע את קולו – את כאבו, את חלומותיו, גם כמה מסקנות על החיים.

אמי היא זו, שפתחה את שערי השירה בפני. בקולה הערב, הכואב, הייתה שרה שירי רחל, אורלנד, אלתרמן. עם הלחנים חדרו גם המילים ללבי. התאהבתי בשירה, בשפה, בעצב, בחלום, הנדחסים במקצבים.

בבית הספר התחנכנו על ברכי השירה הלאומית – ביאליק, טשרנחוסקי, למדן, עם נגיעות אלתרמן ורחל.

אהבתי את רחל וטשרנחובסקי – את הליריות שלהם. אצל רחל את הפשטות. השתיקות בין השורות. הכאב. הייתי מבקר בצוותא, עוד בחנות בדיזנגוף, בערבי שירה. נחשפתי לשלונסקי, ולדור חדש של משוררים לרטוש, לדוד אבידן, יאיר הורוביץ, יונה וולך. שמעתי את קולי בשיריהם. נפשותיהם היו נקועות כמו נפשי. מצאתי ביניהם אחים.

אי-שם בנעורי, התגלגל לידי ספר השירים “רומנסרו צועני” של לורקה, בתרגומו של רפאל אליעז. הייתי צעיר מדי, כדי להבין את כל עומקה ויופיה של שירתו. אבל היא דיברה ללבי יותר מכל טקסט שירה שקראתי. נשביתי בתשוקה האפלה האצורה במילים ובדימויים.

נהניתי מהתרגום – מהעברית המתרצה לשירתו של לורקה. אותו “רומנסרו צועני”, חבוט ומצהיב מלווה אותי עד היום.

נחשפתי גם לשירתו של דילן תומס – ל”מילקווד,” שהדהימה אותי. חדרה למעיי.

את השירה הזאת לא למדו בבית הספר. המשכתי לחפש עוד. בדמי הכיס הייתי קונה ספרי שירה.

סמואל בקט פתח בפני את שערי האבסורד. חשתי נוח ב”ריקנות” הטמונה במילים במצבים. סמואל בקט כותב שירה בשורותיו המצומצמות והמתומצתות. שירה היא כלי טבעי לאבסורד.

החומרים הללו, עם ביאליק, טשרנחוסקי, לאה גולדברג, רחל ואחרים, התערבבו בחומרי החיים שלי בתקופת הנערות וההתבגרות. הם נתנו לי רמזים לעצמי שלי.

המשכתי לצייר את החושך והאור – במילים. בצעדים זהירים, מפוחדים התחלתי לחולל עולם של יצרים.

מצאתי הוכחה לשירה גם במחול. המחול המודרני פיענח לי את השירה. את היופי בכאב, בעונג, באבסורד – במוות.

השירה היא קולי המפוחד, המסויט – אבי תלוי, אמי גוועת.

השירה היא קול של מוות – התאבדות.

אני מאבד עצמי לדעת בכתיבת שירה.

קראו. שתפו.

סיפורת

ילדים ונוער

חיי הם מסע בזמנים במקומות – בתוכי. העיסוק בשפה – המילולית והחזותית מלווה אותי בכל התחנות בדרכי. אפילו העובדה הדי-מקרית שהפכתי למורסיסט וצפן בשירותי הצבאי, היא עיסוק בשפה. ובוודאי הלימוד של השפה היפאנית על מכלול הסימנים הסינים. לחיים יש היגיון פנימי. עולם היצירה שלי ככותב ומעצב משקף את ההתמודדות עם המילה הכתובה והדימוי החזותי.

אודות

אני יליד תל-אביב (1947) בה עברו מרבית חיי.

עולם היצירה שלי ככותב וכמעצב (30 שנה ניהלתי קריירה של מעצב בתקשורת חזותית) משקף את ההתמודדות עם המילה הכתובה והדימוי החזותי. העיסוק בשפה – המילולית והחזותית מלווה אותי בכל התחנות בחיי.

אפילו העובדה המקרית שהייתי מורסיסט וצפן בשירותי הצבאי, היא עיסוק בשפה. ובוודאי הרומן שלי עם יפן והשפה היפנית על מכלול הסימנים הסינים.

לחיים יש היגיון פנימי.

כתיבתי היא מסע בזמנים ובמקומות – בתוכי.