אני יליד תל-אביב (1947) בה עברו מרבית חיי.

עולם היצירה שלי ככותב וכמעצב (30 שנה ניהלתי קריירה של מעצב בתקשורת חזותית) משקף את ההתמודדות עם המילה הכתובה והדימוי החזותי. העיסוק בשפה – המילולית והחזותית מלווה אותי בכל התחנות בחיי.

אפילו העובדה המקרית שהייתי מורסיסט וצפן בשירותי הצבאי, היא עיסוק בשפה. ובוודאי הרומן שלי עם יפן והשפה היפנית על מכלול הסימנים הסינים.

לחיים יש היגיון פנימי.

כתיבתי היא מסע בזמנים ובמקומות – בתוכי.

 אני כותב מאז גיל שש-עשרה ומצייר מאז שאני זוכר את עצמי.

הייתי ילד מגמגם ודיסלקטי. חששתי לפתוח את הפה מלעג הילדים.

הציור החליף את השפה המילולית. כישרון הציור שלי הקנה לי מעמד.

היום דיבורי רהוט, אבל הגמגום טבוע בתוכי. אני מעז לומר, ששירתי היא קולי המגומגם, קולי הפגיע והפגוע, קולי החשוף. עד היום אני מחפש את המילה הנכונה, את הצליל הבהיר, את הדימוי המדויק.

הייתי צריך לעבור מסע ארוך כמעצב, יוצר חזותי, כדי להעז ולהתייצב מול המילה העירומה. המילה שנגזלה ממני בילדותי.

העיצוב החזותי הוביל אותי ליפן, ארץ שהייתה משאת נפשי מאז ילדותי. זה סיפור בפני עצמו.

ביפן מתקיים המפגש המופלא בין הדימוי-החזותי לבין המשמעות המילולית-שימושית של ה”מוצר” – אם זה טקסט ואם זה אובייקט. הוא בא לידי ביטויו המזוכך ביותר בקליגרפיה היפנית, אך הוא גולש לכל תחומי העיצוב והאומנות ביפן.

נשביתי ביפן. חייתי בה ארבע וחצי שנים במהלכן השלמתי תואר מאסטר בעיצוב ועבדתי בחברת עיצוב גדולה. בשנים האחרונות אני שב אליה כל שנה.

שבתי ארצה וניהלתי קריירה של מעצב עשרים וחמש שנה. יום אחד (בשנת 2007) בלכתי ברחוב נתקלתי ב”סנה בוער.” ההמשך ידוע. נטשתי את הארמון הפרעוני של העיצוב ויצאתי למדבר.

פה בעצם התחיל מסע הכתיבה שלי. כתבתי תסריטים, כתבתי סיפורים ושירים למבוגרים ולילדים. ככל שהכתיבה שלי הזדככה הבנתי שהשירה היא השפה שלי. המדיום שלי. הכלי שלי. אפילו רבים משירי הילדים שלי הם שירה לילדים.

השירה תופסת חלק הארי של כתיבתי כיום. היא הקול, היא האוויר שלי.