השירה היא קולי האילם – המגמגם.

בזמנים שלא העזתי לפתוח את פי, מחשש שגמגומי יהפך ללעג ולצחוק, חיפשתי דרך להשמיע קול בלי מהמורות לשון.

הייתי מדבר בקו, בכתם, בצבעים – בדימיון. בקו וצבע הייתי רהוט. אהבתי לצייר. הייתי הצייר של הכתה. אך זה היה קול אילם. קבלה (על תנאי) של קול שותק. רציתי קול שמהדהד – מדבר בלי פחד, שמשוחח, שמדקלם בהצגות בלי בושות.

מאחר וממילא הייתי נושא לצחוק, התחזיתי לבדחן. הייתי “ממציא” שירים קצרים, חמשירים הומוריסטים. בשורות הקצרות והקצביות היו פחות מוקשים. הגמגום היה מקצב, אפילו מן הומור.

שרבטתי שירים – של ילד, של נער מתבגר, המחפש להשמיע את קולו – את כאבו, את חלומותיו, גם כמה מסקנות על החיים.

אמי היא זו, שפתחה את שערי השירה בפני. בקולה הערב, הכואב, הייתה שרה שירי רחל, אורלנד, אלתרמן. עם הלחנים חדרו גם המילים ללבי. התאהבתי בשירה, בשפה, בעצב, בחלום, הנדחסים במקצבים.

בבית הספר התחנכנו על ברכי השירה הלאומית – ביאליק, טשרנחוסקי, למדן, עם נגיעות אלתרמן ורחל.

אהבתי את רחל וטשרנחובסקי – את הליריות שלהם. אצל רחל את הפשטות. השתיקות בין השורות. הכאב. הייתי מבקר בצוותא, עוד בחנות בדיזנגוף, בערבי שירה. נחשפתי לשלונסקי, ולדור חדש של משוררים לרטוש, לדוד אבידן, יאיר הורוביץ, יונה וולך. שמעתי את קולי בשיריהם. נפשותיהם היו נקועות כמו נפשי. מצאתי ביניהם אחים.

אי-שם בנעורי, התגלגל לידי ספר השירים “רומנסרו צועני” של לורקה, בתרגומו של רפאל אליעז. הייתי צעיר מדי, כדי להבין את כל עומקה ויופיה של שירתו. אבל היא דיברה ללבי יותר מכל טקסט שירה שקראתי. נשביתי בתשוקה האפלה האצורה במילים ובדימויים.

נהניתי מהתרגום – מהעברית המתרצה לשירתו של לורקה. אותו “רומנסרו צועני”, חבוט ומצהיב מלווה אותי עד היום.

נחשפתי גם לשירתו של דילן תומס – ל”מילקווד,” שהדהימה אותי. חדרה למעיי.

את השירה הזאת לא למדו בבית הספר. המשכתי לחפש עוד. בדמי הכיס הייתי קונה ספרי שירה.

סמואל בקט פתח בפני את שערי האבסורד. חשתי נוח ב”ריקנות” הטמונה במילים במצבים. סמואל בקט כותב שירה בשורותיו המצומצמות והמתומצתות. שירה היא כלי טבעי לאבסורד.

החומרים הללו, עם ביאליק, טשרנחוסקי, לאה גולדברג, רחל ואחרים, התערבבו בחומרי החיים שלי בתקופת הנערות וההתבגרות. הם נתנו לי רמזים לעצמי שלי.

המשכתי לצייר את החושך והאור – במילים. בצעדים זהירים, מפוחדים התחלתי לחולל עולם של יצרים.

מצאתי הוכחה לשירה גם במחול. המחול המודרני פיענח לי את השירה. את היופי בכאב, בעונג, באבסורד – במוות.

השירה היא קולי המפוחד, המסויט – אבי תלוי, אמי גוועת.

השירה היא קול של מוות – התאבדות.

אני מאבד עצמי לדעת בכתיבת שירה.

קראו. שתפו.